אושר וכאב – ערבוביה

יום רגיל. אביב. לפני כשבועיים נפטרה אמי האהובה והיקרה, מקור החום וההשראה שלי.
אני עצובה, מהורהרת, מעכלת, יותר איטית, רוצה זמן לעצמי. לפניי היום – סידורים, עבודה, בישולים, פגישה משפחתית. על השולחן מונחות שתי מעטפות שעליי להביא למזכירות. אני מחליטה ללכת לשם ברגל (כקילומטר). דרך נהדרת עבורי לשלב בין מילוי המשימה לבין מילוי הצורך הרגשי שלי.

אני יוצאת באיטיות מפתח הדלת, אוחזת בידי את המעטפות, מרגישה כבדה עם עומס בלב.
אני מביטה לשמיים (הרגל קבוע) ואומרת: "וואו! איזה יופי של שמיים". ההרגשה שלי משתנה באופן מיידי. אני מסתכלת סביבי וקולטת בבת אחת את הצבעוניות, היופי, הפריחה, החיות העוצמתית של הטבע. אני מתפעלת כל כך מהמראות וקולטת שכרגע אני מאושרת. מוזר. איך הרגש החזק הזה הצליח להשתחל דרך הכאב?

אני חולפת על פני גן השעשועים הנחמד, שנקרא על שמו של בחור צעיר, שכן, בעל לב זהב, שנהרג לפני כמה שנים בתאונה. חושבת על משפחתו הכואבת ומרגישה משתתפת בצערם. אני צועדת על המדרכה. בצומת אני מתבוננת בהנאה בפסל הסוס שפיסל איש מוכשר מהמושב, בספסל שנתרם על ידי אלמנה אוהבת ומתגעגעת לזכר יקירה, בגינה הפורחת והמטופחת. שוב אני מבחינה בשלל הרגשות שצפים בי בערבוביה.

אני ממשיכה ללכת. מימיני ומשמאלי נפרשים שדות ירוקים, פרחים, צבעים עזים. לפתע עוצרת לידי קלנועית ומופנה אליי חיוך רחב. בחורה חמודה, שאני מאד אוהבת. אנחנו משוחחות בפתיחות ובלבביות ונפרדות לשלום. אני מרגישה שהלב שלי מלא בשמחה ואהבה. הבחורה הזכירה את הוריה בסיפורה ומחשבותיי נודדות שוב לאמי, שרק נפרדתי ממנה לעולמים, שלא אוכל שוב לגעת בה ולנשק אותה. שוב אני עצובה…

איפה יש מקום לכל הרגשות האלה?

אני עצובה או שמחה? אפשר בכלל להרגיש בו זמנית גם וגם? משהו אתי לא בסדר?
שאלות רבות עולות בי, בעיקר מאחר שאני מרגישה כעת בעוצמה רבה – הכל. הכאב הוא עצום, היופי מתפרץ מכל עבר, השמחה ענקית, הלב מתפוצץ מאהבה למשפחתי ולחבריי הקרובים.
ואולי… אין כאן כלל דילמה ואין צורך לבחור, להתפשר או להתעלם מחלק מהרגשות? אולי יש מקום לכל הרגשות, הצרכים והרצונות שלי בו זמנית? – יתכן שזה בעצם הסוד הגדול?

עולה בי תובנה חשובה: ניתן לחוות בו זמנית רגשות מנוגדים (יש מספיק מקום!), ולא רק שזה בסדר גמור אלא שזה מאפשר לתת מענה לכל הצרכים שלנו בצורה אמיתית וטובה. שהרי אם אשקע כל כולי בכאב ובצער אסבול מהמחסור באושר, ואם אתמקד בשמחה ובהנאה אסבול מאי מילוי הצורך העמוק שלי להתאבל, להיפרד, להשלים עם המצב.

גם וגם

אפשר גם וגם! ניתן לאחוז במקל בשני קצותיו בניגוד למה שלימדו אותנו כל חיינו. איזו מחשבה משחררת.
מה זה בעצם אומר? – שלא צריך לבחור בין שמחה לעצב, בין שכל לרגש, בין הורות לחופש, בין ביטחון להגשמה, בין עבודה להנאה, בין מה שצריך לבין מה שרוצים. ראיתם פעם אור ללא צל?

זהו בעצם סוד החיים. הדרך להשתחרר מסבל ומתחושה של תסכול, ייאוש, תקיעות, בלבול, אי שקט ואפילו דיכאון. ההבנה שלא חייבים להתפשר ולחיות בבינוניות וללא שמחה, לא צריך לוותר על מה שאנחנו רוצים ועל עצמנו. אפשר לבחור במה שנעים ונכון לנו. להיות נאמנים לעצמנו בלב שלם, ללא התעלמות מהצרכים שלנו והדחקה של רגשותינו.

למעשה, אנחנו מרגישים שלמים רק כשאנחנו מכילים את ההפכים בתוכנו בו זמנית ונותנים משקל שווה לשניהם. בדיוק כמו בטבע. כמו הנשימה, הכוללת שאיפת אוויר ונשיפה, ואיננה יכולה להתקיים ללא אחד השלבים. כלומר; עלינו להבין שאנחנו יכולים להרגיש שלווים, שמחים, מאושרים ובטוחים רק כאשר אנחנו נותנים מקום למכלול, לשלם שאנחנו מהווים. אחרת לא נרגיש – לא שמחה ולא עצב אלא מועקה ותקיעות.

אם כך, החיים הם "גם וגם". אני יכולה להיות מאד עצובה על מותה של אמי ובאותה עת לשמוח ולהתפעל מיופיו של הטבע. זה לא מוזר, לא חצוף, לא הזוי, לא מסוכן (רק מפחיד כי התרגלנו ל"או-או" מילדות), לא מזויף – אלא פשוט טוב, מנחם, טבעי ומאד מציאותי ואפשרי. כל מה שצריך זה להקשיב לרגשות שלנו, לקבל אותם כפי שהם, להתמסר להם ולהבין שכולם יחד הם שלם מטיב אחד.

איך התובנה הזאת מתקשרת למשבר הקשה במדינה כיום?

ממש פשוט!
אנחנו בגישת או-או (כפי שהכרנו מזה דורות רבים) ולכן כש"הסיפורים" שלנו מתנגשים אנחנו נלחמים ולרוב גם מתרסקים. כי, על פניו, אי אפשר לקיים יחד גם ישן וגם חדש, גם מסורת וגם קדמה, גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית, גם מילוי צרכים אישיים וגם מילוי צרכים קהילתיים וחברתיים של כולנו יחד.

אבל!
אם נשנה את הגישה ל- גם וגם, כל התמונה תשתנה ולפתע יצוצו רעיונות יצירתיים רבים, שיאפשרו לנו לבנות דרך משותפת, דרך שכולנו ניקח אחריות עליה. כך נוכל לבנות חזון משותף למדינה שלנו, בת ה- 75 (גיל מסוכן בחיי מדינה!), ולהגיע יחד, מתוך כבוד הדדי וצניעות, לפתרונות יציבים מתוך הסכמות רחבות וראייה למרחקים.

תודה למי שקראו עד הסוף!
ולמעוניינים כתבתי בפייסבוק פוסט מפורט לגבי המצב הקשה, להבנתי, והדרך לבנות חזון משותף. לחצו כאן כדי לקרוא אותו.

הפוסט האושר והכאב – יהודית ודמוקרטית – גם וגם הופיע לראשונה ב-נעמה גל.

בפוסט הראשון, שעסק בנושא הכעס העצום שבתוכנו, טענתי שכעס, שנאה ונקמה 
הם רגשות השומרים עלינו מפני רגשות עמוקים יותר של כאב גדול ופחד.
הסברתי שאם נזהה את הרגשות הראשוניים האלה, שמקורם בילדות המוקדמת שלנו,
נוכל להבין את עצמנו ואת האופן שבו המערכת הרגשית שלנו מופעלת ומשפיעה על התנהגותנו כיום.
ההבנה הזאת תאפשר לנו ליצור שינוי ולשפר את איכות חיינו.

עוצמת הכעס שלנו על האחר (לרוב אדם קרוב ביותר) איננה תלויה ישירות במה שהוא גרם לנו,
אלא בזיכרונות עבר כואבים, שאנחנו נושאים עמנו בתת המודע שלנו.
אנחנו למעשה משליכים את הכעס שלנו על האחר ומפרשים את מעשיו כפגיעה קשה ומכוונת בנו,
בעקבות דברים שחווינו בעבר.
לכן, כאשר נדע מהו "המתג הרגשי", שמפעיל אותנו באמת,
נוכל להגיב מתוך בחירה מודעת ולנהל מערכות יחסים נעימות, רגועות וטובות יותר.

כיצד משפיע עלינו כיום הכאב שנצרב בתוכנו בילדותנו?

במטרה להבהיר את הנקודה המעניינת הזו אספר לכם סיפור מחדר האימון.
ברגע שזוג ההורים נכנס לחדר הרגשתי שמשהו אינו כשורה.
הבחנתי במתח שביניהם, בשפת הגוף הסגורה שלהם, בקושי.
כששאלתי לשלומם הם ענו שהכל בסדר אבל ידעתי שהכל ממש לא בסדר.
לאחר שיחה קצרה סיפר לי האב, שאשתו פגעה בו בצורה חמורה
והעליבה אותו והוא כועס עליה מאד.
האישה מצדה אמרה שאמנם היא אמרה את הדברים שהוא ציין,
אבל זה לא מצדיק תגובה כל כך קשה מצדו והיא לא מבינה מה עובר עליו.

המקרה שהיה כך היה.
ההורים ישבו בגינה עם ילדיהם וכמה חברים.
האב דיבר עם אחד החברים, וזה התפתח לוויכוח קולני, שבו החבר צועק ומגדף את האב.
האב, שנמאס לו מההתנהגות הבוטה של החבר, אמר לו שהוא מדבר לא לעניין,
דבר שהרגיז מאד את החבר וגרם לו להקצין את התנהגותו.
האם, שהגישה באותו זמן כיבוד, אמרה לאב, שהוא לא היה צריך לומר כך לחבר
("תראה למה גרמת!").
האב נפגע מאשתו עד עמקי נשמתו ומאז לא דיבר אתה מרוב כעס עליה.

לאחר בירור העניין הסתבר שמה שהכעיס במיוחד את האב הייתה העובדה
שאשתו העירה לו מול הילדים והאורחים
(מה עוד שהוא הרגיש צודק מול התנהגותו הבעייתית של חברו).
הוא הרגיש חסר אונים, מושפל וחסר ערך.
כשביקשתי ממנו שייזכר במקרה שקרה כשהיה ילד, אשר בו הוא הרגיש רגשות דומים,
הוא נזכר בסיפור שבו הוכיחה אותו המורה מול כל התלמידים כשהיה בכיתה ו'.
כשביקשתי ממנו להיזכר באירוע מוקדם יותר, הוא עצם את עיניו ונזכר במשהו כואב
שקרה כשהיה בן 4.
הוא עשה את צרכיו במכנסיים, אימו התרגזה עליו מאד,
הוציאה אותו לחצר ורחצה אותו בכעס, לעיני כל השכנים…

החוויה המשפילה נצרבה בתוכו.
כך, בכל פעם שמעירים לו או מביכים אותו בציבור, מול אנשים, עולה בו הכאב הישן,
מציף אותו וגורם לו לתגובה קשה, חסרת פרופורציה לאירוע עצמו.

התמודדות עם הכעס בעזרת בהירות רגשית ואהבה

האב התרגש והיה מופתע מאד כאשר הבין מה עובר עליו כשפוגעים בו בפומבי
ולמה הוא כועס כל כך.
התובנה הזאת מאפשרת לו כיום להיות מודע ל"מתג" שמפעיל אותו,
והוא מסוגל כיום להפריד בין המקרים שהוא מתמודד אתם לבין הכאב הישן שהוא נושא.
כך הוא שולט בתגובותיו, אינו נפגע ואינו פוגע, כפי שהיה בעבר.
הוא יצא לחופשי במובן זה.

הדרך להתמודד עם הכעס העצום הזה היא להקשיב לעצמנו ולייצר "בהירות רגשית".
עלינו להתחבר לרגשות הראשוניים האמיתיים שלנו, הנמצאים בעומק נשמתנו.
כילדים צעירים, דחקנו אותם פנימה כי לא יכולנו לשאת את הכאב והפחד.
"הילד הפנימי" הכואב שלנו אמנם שייך לעבר הרחוק, אבל באירועים מסוימים בחיינו,
הוא עולה כועס, פגוע, מפחד, נזוף, מאוים ומושפל.
לכן, חשוב שנבין מאיין זה מגיע, למה אנחנו כועסים כל כך ולמה אנחנו מתנהגים כך.

הבשורה הטובה היא שכיום, כשאנחנו כבר מבוגרים והורים בעצמנו,
אנחנו יכולים לתת אהבה לאותו "ילד פנימי" שבתוכנו,
בעזרת "ההורה הפנימי" שקיים בתוך כל אחד מאיתנו.
כיום אנחנו יכולים לשחרר את ההשפעה של הכאבים הישנים האלה עלינו.
אנחנו יכולים לעצור כשאנחנו חווים שמישהו (או משהו) מעלה בנו כעס או כאב,
להיות מודעים לתגובות האוטומטיות שלנו (הנובעות מפצעי העבר),
לחשוב על האפשרויות העומדות בפנינו,
לבחור באחריות את התגובה המתאימה לנו ביותר (שתשרת אותנו בצורה הטובה ביותר)
ולפעול לפיה.

זה אפשרי וזה משנה חיים!

בפוסט השלישי בנושא אציג כמה דרכים כדי לזהות את כאבי העבר ולהתמודד עמם.

הפוסט מה עושים עם הכעס העצום הזה? – חלק ב' הופיע לראשונה ב-נעמה גל.

זה שבוע קשה במיוחד – בין שני ימי הזיכרון, מהשואה לתקומה.
ממש קשה לי לנשום. האנרגיה הכבדה והכואבת מורגשת באוויר.
והפעם גם הארץ גועשת כפי שנדמה לי שלא געשה מעולם.

כאב וגעגועים לאהובינו שאינם, שקורעים את הנשמה,
יחד עם פחד, חרדה, כעס עצום ואפילו רצון לנקמה ושנאה עזה.
זה כל-כך מסוכן לגוף ולנפש, ובוודאי להמשך קיומה של המדינה.

האמירות מקצינות, וביניהן:
"חבל שלא שרפו גם אותך!"
"הם מבינים רק כוח אז זה מה שניתן להם!"
"נראה להם מה זה. זה הסוף שלהם!"
וכמובן: "הכל בגללו/ם!!!"

אם נמשיך ככה כבר לא יהיה את מה להציל.
כוחנו באחדותנו!
ו…לא נצליח להתקדם ולשגשג אם לא נהיה, לפני הכל – אנושיים.

יש כמה עקרונות בסיסיים שחשוב לדעת
על ההתנהלות שלנו בחיים:

ראשית, כשמישהו מתנהג אלינו בצורה לא נעימה זה בעדו ולא נגדנו
(זה דורש הסבר. תכף ארחיב קצת על כך).

שנית, אנחנו לא יכולים לשנות את הנסיבות או את האחרים,
לכן זה קריטי שנתמקד רק במה שתלוי בנו (במקום לבזבז אנרגיה).

שלישית, מה שמתמקדים בו – גדל!
(למשל, אם נפתח דעה שלילית על מישהו או משהו, נראה בעיקר את זה
ולא נצליח להבחין גם בחיובי הקיים).

במצב המתוח היום יש לנו שלושה אתגרים רציניים,
שמשולבים זה בזה:

הראשון – להתנהג ביושרה, כמו שאנחנו מצפים מהאחרים.
במילים אחרות, לקחת אחריות מלאה על הצד שלנו!

השני – להצליח להכיל, להבין, ואפילו לייצר אמפתיה, כלפי האחרים
(גם כאשר אנחנו חווים שהם מתנהגים רע מאד!).

השלישי – לשים גבולות כלפי התנהגות פוגענית כלפינו
(גם אם הצלחנו להבין למה הם מתנהגים כך!).

ניתן להצליח לעמוד באתגרים המורכבים האלה
בשני תנאים:

תחילה – לנהוג בגישת אחריות ולא בגישת קורבנות (אכלו לי, שתו לי או הרצפה עקומה.
כלומר, גישה שבה האחרים אשמים אז מה אתם רוצים ממני?).

לאחר מכן – לעשות הכל כדי להבין את עצמנו ואת האחרים לעומק.
להיות מודעים לאיך אנחנו מתנהלים באמת ולמה.
הרמז המשמעותי הוא שה"למה" נובע לרוב מכאב עמוק ומפחד.

"מאחורי כל צרחה עומד צורך."

בגישת "תקשורת מקרבת" התפתח משפט חכם במיוחד:
"מאחורי כל צרחה עומד צורך".

מהי "צרחה"? – התנהגות אלימה, קללות, מכות, היעלבות, הסתגרות, חרדה,
האשמות, שיפוטיות, ציניות, הכללות ותיוגים, השמצות, דעות קדומות, התנשאות…

ומהו "צורך"? – צורך רגשי עמוק לקבל מהאחרים תשומת לב, הכרה, הערכה,
התייחסות מכבדת, אהבה, חום ועוד, לצד צורך בתחושת שייכות, משמעות,
ייחודיות, חיבור, ביטחון, חופש…

החוסר במילוי הצרכים הרגשיים האלה הוא הסיבה העמוקה להתנהגות קשה –
תוקפנית או קורבנית (של כולנו!).

אחריות משותפת

אז, בבקשה, אנשים יקרים, בואו נעצור רגע כדי לזכור, להיזכר ולהזכיר
שכולנו בני אדם, כולנו חפצי חיים ולכולנו יש כאבי לב וצרכים רגשיים.
בואו נבין את עצמנו ואת האחרים (במקום לשפוט, להאשים או ללגלג),
ובואו ניקח אחריות משותפת כדי למצוא את הדרך למלא, ככל שניתן, את הצרכים של כולנו.

צריך לזכור שכדי שהבית שלנו יעמוד על תלו, חייבים יסודות יציבים ומוצקים.
יסודות אלה  של בית לאומי הם ערכי יסוד ומוסר, שעליהם אנחנו מסכימים.

מהו הצביון של הבית שלנו?
מהו בית יהודי?
מהו בית דמוקרטי?
מהו בית יהודי ודמוקרטי?
מהו המקום של הלא-יהודים בתוך הבית הזה?

אנחנו חייבים להסכים יחד על התשובות לכך מתוך התחשבות בכולנו,
על בסיס עשרת הדברות, שמסכמות התנהלות מוסרית של חברה מתוקנת.

בואו נהיה יחד חכמים ואחראיים, ולא – צודקים, כועסים ומאשימים.

למעשה, לדעתי, זאת הברירה העוצמתית היחידה שלנו!
מתפתחות כיום בארץ כמה יוזמות נפלאות של הידברות והבנה,
שמהן ניתן לבנות את אותם יסודות יציבים ואנושיים. הצטרפו אליהן.

זה לא פשוט, אבל – האם אתם מוכנים שנתגייס לכך כולנו יחד?

הפוסט בואו ניקח אחריות משותפת על הבית שלנו הופיע לראשונה ב-נעמה גל.

קורה לכם:
* שאתם כועסים מאד מאד על מישהו יקר וקרוב ומאשימים אותו בכל לבכם?
* שבסתר לבכם אתם אפילו מרגישים אליו שנאה?
* וזה ממש סודי, שאתם רוצים לנקום בו, ואולי אפילו תשמחו שהוא יסבול?
או שיקרה לו משהו רע?

כמה דברים על רגשות של כעס, האשמה, שנאה ונקמה

אלה חלק מהרגשות שאנחנו חווים כבני אדם. מותר לנו.
תדעו שזה טבעי ונורמלי (אפילו חשוב!), ויכול לקרות לכל אחד מאתנו.
זה לא הופך אותנו לאנשים רעים ו"חשוכים".

אלא שאני רוצה להוסיף כמה דברים בקשר לעניין עדין זה:

• אלה רגשות שמכווצים את הלב ולא ממש עושים טוב לבריאות.
• אלה רגשות שמנהלים אותנו ומקשים עלינו לחשוב ולהתנהל מ… "הראש".
• כשאנחנו מתנהלים מרגשות אלה אנחנו עלולים לפגוע בעצמנו ובסביבתנו.
• ככל שנהיה זמן רב יותר בתוך הרגשות האלה, יהיה לנו יותר קשה לצאת מהם.
• ואולי הכי חשוב, רגשות אלה שומרים עלינו מפני רגשות עמוקים יותר בתוכנו,
  שאנחנו מפחדים או נמנעים בכל כוחנו מלהרגיש.
  כלומר; אנחנו "מעדיפים" (באופן לא מודע, כמובן) להרגיש כעס, שנאה ונקמה
  מאשר את הכאב העצום או הפחד, שמתחבאים מאחוריהם.

אז מהי נקודת האור?

נקודת האור היא שאם נעז לגלות את הרגשות העמוקים יותר בתוכנו
(בכוחות עצמנו או בעזרת אחרים) נוכל להבין את עצמנו באמת.
נבין:

• מה עובר עלינו ולמה אנחנו לא מצליחים לשלוט בעצמנו ובמחשבותינו.
• שעוצמת הכעס שלנו על האחר קשורה לזיכרונות אישיים כואבים שלנו מהעבר, ולאו דווקא אליו.
• שאנחנו "מעמיסים" עליו דברים שאינם קשורים בו.
• שאנחנו מנוהלים על ידי הרגשות שלנו ולא מתוך בחירה מודעת ושליטה.
• שזה בידיים שלנו ושאנחנו יכולים לעשות שינוי.

מה ייצא לנו מזה?

כאשר נסכים להיות אמיצים וכנים עם עצמנו, ונסכים לשחרר את האחר מרגשותינו הקשים אליו,
ולהתבונן לתוך עצמנו, נצא לחופשי.
מה זאת אומרת? ואז מה יקרה? –

• נקבל את עצמנו ואת השליטה בחיינו בחזרה.
• יהיה לנו את הכוח והמוטיבציה לצאת מהמקום הקשה, שבו אנחנו נמצאים,
  בעזרת עבודה אישית שלנו (ולא על ידי נקמה באחר, שרק תכביד עלינו, או בניסיון נואש לשנות אותו).
• נטפל בעצמנו ביעילות ונרגיש שוב "קלים" ומלאי חיות.
• נוכל להתחיל פרק חדש בחיינו, שיכלול שלווה פנימית, שמחה, התרגשות, הצלחה ואהבה.
• ואולי אולי, אפילו נחדש את הקשר (או נשפר אותו) עם האדם היקר לנו, שכל כך כעסנו עליו,
  ונזכה שוב בקשר נעים ומטיב.

נשמע לכם אפשרי או מעבר לאופק עבורכם?
אשמח מאד לדעת את תשובתכם, ובינתיים אשאל אתכם;
מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? –
הקושי כבר כאן, ומקסימום – תצליחו!

רוצים להשיג כלי עזר כדי לעזור לילדיכם או לנכדיכם לנהל את הכעסים והזעם שלהם?
לשם כך כתבתי את ספר הילדים "בילי וכעס נרגעים יחד".
כל הפרטים והאפשרות לרכוש אותו נמצאים כאן.

הפוסט מה עושים עם הכעס העצום הזה? – חלק א' הופיע לראשונה ב-נעמה גל.

היא סתם מתעצבנת מכל דבר

"היא כל הזמן מחפשת אותי" אומר לי האיש.
"אם הייתי רואה שהקליפה נפלה, מה, לא הייתי מרים אותה?
ומה היא עושה עניין כזה אם לא שמתי את המכנסיים במקום?
וכשאני מסדר את המיטה בבוקר (רק בגלל שהיא מבקשת ממני כי אותי זה לא מעניין)
תמיד יש לה טענות.
למה הכיסוי לא מתוח? למה אתה לא מקפל בצדדים?
היא סתם לחוצה והכל מעצבן אותה. אין מה לעשות!"

וואו, כמה כעס וכאב

אני מקשיבה קשב רב לאיש, לשפת הגוף שלו, לטון הדיבור שלו.
הוא כל כך כועס על אשתו ומתוסכל.
הוא בטוח שהיא רק מחפשת על מה לבקר אותו ולא מצליח להבין אותה.
אני מתבוננת באישה. היא מקשיבה לבעלה עם עיניים מושפלות, עצובה, מיואשת.
אני מבקשת מהאיש שישאל אותה למה חשוב לה שכיסוי המיטה יהיה מסודר ומתוח.
היא עונה לו: "כי הבית שלנו קטן ומיד כשנכנסים אליו רואים את חדר השינה שלנו.
זה מביך אותי כשרואים שהמיטה שלנו מבולגנת. זה לא יפה".
"אה" הוא מגיב בהפתעה "ממש לא חשבתי על זה".

"מה את מרגישה כשיש לכלוך ובלגן?" אני שואלת את האישה.
"אני נלחצת ומתרגזת. זה עושה לי חוסר שקט".
"היא סתם מגזימה ועושה סיפור מכל דבר!" מכריז האיש.
אני פונה אליו ושואלת: "נניח שמישהו היה מחליף אותך במחסן, שאתה אחראי עליו,
ומשאיר אחריו בלגן, איך היית מרגיש?"
הוא עונה לי בהחלטיות: "הייתי משתגע מכעס. הוא כבר היה חוטף ממני!"
ואני בתגובה: "אתה מבין שזה מה שאשתך מרגישה כשאתה והילדים מלכלכים
ומפזרים דברים ולא מסדרים אחריכם למרות שהיא מבקשת מכם לנקות פעם אחר פעם?"

המבט של האיש עבר ממני אל אשתו וחזרה. הוא היה המום.
ניתן היה לשמוע את קולו של האסימון נופל במוחו וחודר אל ליבו.
הכעס התפרק ובמקומו עלו הבנה, אמפתיה ואפילו סקרנות.
"אז למה לא אמרת לי את זה?" הוא שאל את אשתו (הפעם בטון חדש, רך יותר).
"אני מבטיח שאשתדל לזכור מה שאת מבקשת ולעזור שיהיה נקי ומסודר יותר בבית".

השפעת אי סדר חיצוני

למה לכלוך, ערימות של חפצים זרוקים, דברים שבורים ואי סדר מייצרים בנו אי שקט פנימי?
מה הקשר בין מגבת שזרוקה על רצפת חדר האמבטיה לבין כעס והיעלבות?
איך ספל קפה ריק, המונח על השולחן בסלון, יכול להוציא אותנו מדעתנו?
ולמה תיק בית הספר של הילד שלנו, הנמצא ליד דלת הכניסה, יכול להוציא מאתנו שאגות כאלה?

התשובה היא שאי סדר חיצוני יוצר בנו רעש, תחושת עומס ואי סדר פנימי.
זה גורם לנו להיות חסרי שלווה, כועסים, עצבניים ומתוחים כמו קפיץ.
כאילו נכנס בנו שד והוא שמפעיל אותנו.
בראשנו עולות מחשבות כמו: "אני לא יכולה יותר, הוא חושב שאני עבד, הם לא סופרים אותי,
אני לא עושה יותר כלום בבית, שיתהפך העולם מצדי…".

כך אנחנו עשויים להרגיש גם כשיש סערה בחוץ, מזג האוויר מעונן וקודר
והרוח משתוללת וממלאה את החלל באבק ולכלוך.
הדבר מיד ישפיע על הרגשתנו.
בדומה לכך, האביב המתקרב, ועמו הפריחה הצבעונית והיפיפייה והאוויר הנקי,
משפרים את מצב רוחנו.
והנה מגיע חג הפסח בכבודו ובעצמו ועמו… מבצעי הניקיון.

מה קורה לנו עם בואו של חג הפסח?

משהו מבפנים קורא לנו להתחיל לנקות ולסדר את הבית כאילו שמעולם לא ניקינו אותו.
אנחנו הופכים הכל, מקרצפים, מבריקים, זורקים, מחליפים, מאווררים, קונים, מחדשים.
הכל עומד למסדר; הארונות, המקרר, התנור, הספות, השולחנות, הכיסאות, השמיכות.
שום דבר לא נעלם מעינינו.
מה זה השיגעון הזה? ולמה דווקא עכשיו? מה יש בחג הזה שגורם לנו להתנהג כך?

התשובה היא, שבדומה לכך שאי סדר חיצוני יוצר אי סדר פנימי,
כך סדר חיצוני יוצר בנו סדר ושקט פנימיים.
עם בוא חג האביב אנחנו נעשים מלאי מרץ לנקות את הבית, שבו אנו גרים,
ובמקביל לנקות גם את "הבית הפנימי" שלנו, את הלב, את הרצונות, את עצמנו.
אנחנו חשים רצון גדול "לצאת מעבדות לחירות" ברמה הרגשית,
וחווים, בעזרת הניקיונות, המיונים והסדר שאנחנו עושים, אנרגיה חדשה, חופש פנימי ואיזון.

מה זה "חופש פנימי"?

חופש פנימי הוא תחושה של מסוגלות וכוחות.
מחשבה שהכל אפשרי ושיש לנו שפע של אפשרויות,
אשר אנחנו יכולים לבחור את הטובה מכולן עבורנו.
חוויה של עוצמה, שבה, בכל רגע נתון, אנחנו יכולים לשנות את חיינו ולממש את חלומותינו.
זהו מצב שבו אנחנו יוצאים מתקיעות, תסכול וסבל וקל לנו יותר לקבל החלטות בצורה שקולה,
לתת פרשנות חדשה לאירועים שמאד הכעיסו אותנו או למצבים שמאד הדאיגו אותנו,
להכניס יותר שמחה לחיינו ולשפר את היחסים עם אנשים הקרובים לנו.
הרגשה של שחרור, רעננות ו"יציאה לחופשי".

כיצד לנקות את "הבית הפנימי" שלנו?

• לצאת מ"עבדות מחשבתית" – לבחון אמונות על החיים ותפישות עולם, שמקבעות אותנו,
  גורמות לנו לפחד ולא להעז, ומונעות מאתנו להתנסות, להתקדם ולהשיג תוצאות רצויות חדשות.
• לקבוע מטרות – לבחון את המצב הנוכחי שלנו ולהחליט מה אנחנו רוצים לשנות.
  להבין מה באמת אנחנו אוהבים ומה משמעותי עבורנו.
  בהתאם לכך, עלינו להגדיר מטרות ויעדים ספציפיים, שניתן להשיגם, מדידים ותחומים בזמן.
• לנקות את הראש – להקשיב למחשבות ה"שליליות" שלנו, אשר גורמות לנו לכעוס, להיפגע, להסתגר,
  לשפוט ולתקוף, ולבחור במקומן מחשבות "חיוביות", אשר יקדמו אותנו להשגת היעדים שבחרנו.
• לשמור על הגוף – לישון היטב, לאכול תזונה בריאה, לשמור על כושר גופני ומנוחה נכונה,
  להקשיב לתחושות הגוף ולטפל בו בתשומת לב ובאחריות.
• לפעול מתוך הנאה, שמחה, יושר פנימי וביטחון – להכיר בכוחות שלנו ליצור שינוי בחיינו.
  ליהנות מיופיו של הטבע.
  לרוץ, לרקוד, לשיר, לשחק, לבלות עם חברים (כאלה שנעים לנו אתם) ולהשתטות.
  לחגוג את ההישגים הקטנים, להתרגש, להודות על מה שיש ולאהוב מכל הלב.

חג הפסח הוא הזמן לנקות את הבית ולייצר חופש פנימי

חג הפסח הוא חג האביב וחג החירות. זהו זמן מיוחד של ניקיון והתחדשות.
הוא נותן לנו כוחות ורצון לצאת למסע של שינוי, צמיחה והתפתחות.
יש משהו מיוחד באוויר, באביב הפורח והמרהיב, הקורא לנו להקשיב פנימה לעצמנו ולרצונותינו הכמוסים ביותר.
כל מה שנותר לנו לעשות הוא לנצל את ההזדמנות ולהעז לעשות צעדים חדשים,
שיקדמו אותנו לקראת מימוש חלומותינו ויצירת אושר ומשמעות בחיינו.
אם נודה על האמת, מה יותר חשוב; ניקיון הבית או ניקיון לבנו?

הפוסט האביב, חג הפסח, ניקיון ו…חופש פנימי הופיע לראשונה ב-נעמה גל.

לחג הפסח יש פנים נוספות

אבל לחג יש גם פנים נוספות וחשוב מאד לדבר על כך.
החג הוא יציאה מהשגרה הידועה והמוכרת.
הילדים בחופש מהלימודים. אנחנו בחופש מהעבודה,
או לחליפין, עובדים קשה במיוחד, אם אנחנו, לדוגמה, בתחום התיירות,
הבילויים, המסעדות, החנויות או הדרכת טיולים.

אנחנו מארחים בני משפחה וחברים וזה מעייף ומכביד.
הילדים רבים, צועקים, שוברים ועושים בלגן (אחרי שסידרנו וניקינו במשך שבועות ארוכים).
השיחות מעלות נושאים רגישים שמי בכלל רוצה לדבר עליהם.
יש המון הוצאות כספיות בבת אחת על ניקיון, בילויים ומתנות…
אנחנו לא מוצאים את המקום שלנו בבית ובמשפחה. יש תחושה של הצפה.
אנחנו נמצאים לפתע כל היום ביחד וזה חונק, מגביל, שונה
וגורם למתחים וכעסים רבים במיוחד.

זה נורמלי

ההרגשה הזאת היא טבעית וצפויה. זה אומר שאנחנו "נורמאליים" :).
צריך גם לזכור שכגודל הציפיות מהחג ומהחופשה כך גם גודל האכזבות
ולכן מובן שאנחנו לא מרוצים.
אלא שאם ניגרר לאווירה הקשה ונמשיך להתמסר לרגשות התסכול,
הכעס, הייאוש והפגיעות שלנו – פשוט נסבול.
מי יסבול? – כ-ו-ל-נ-ו; אנחנו, הילדים וכל המשפחה.
והאם זה מה שתכננו לקראת החג, שכל כך חיכינו שיגיע כבר?

מאיין הכוחות לשפר את התחושה?

עלינו לפעול באחריות ובאופן מודע לשיפור האווירה ולתיקון המצב.
אתם בטח שואלים: מאיין יהיו לנו הכוחות להתגבר על הרצון שלנו
פשוט לקום ולברוח למקום אחר, שפוי ונחמד?

אה, התשובה היא שזה הזמן:

• להיזכר בסיבות שגרמו לנו מלכתחילה ליצור זוגיות ומשפחה.
• להזכיר לעצמנו שיש לנו את היכולת לבחור ליהנות ממה שיש.
• לחזק את תחושת האחריות שלנו כהורים כלפי המשפחה.
• להבין, מתוך רצון טוב ואמפתיה, מהם הצרכים והרצונות של כל אחד מבני המשפחה.

אז מהן הסיבות השכיחות לכך שיש לנו משפחה?

• הצורך לאהוב ולהיות נאהבים (ולא להיות בודדים).
• הרצון ללדת ילדים ולהמשיך את השושלת המשפחתית וערכיה.
• הצורך להיות שייכים, משפיעים ומשמעותיים למישהו.
• הצורך לחוות שמחה, שלווה פנימית ומימוש.

איך הסיבות האלו קשורות ליכולת שלנו ליצור חג מלא שמחה והנאה למרות הקשיים? –
זוהי המהות, אנרגיית החיים שלנו ומשם נשאב את הכוחות לייצר שינוי
ולהתמודד עם המכשולים בדרך לאווירה טובה בבית.

אם כך, מה עושים?

• מגדירים ביחד באופן ברור את המטרה שרוצים להשיג –
  זמן איכות, העמקת ההיכרות בדברים האישיים ובתחביבים, יחסים טובים,
  תקשורת נעימה, כיף, שמחה, מנוחה, אתגרים או ריגושים.
• בוחרים בגישה של אחריות אישית (במקום להאשים, לכעוס, להיעלב ולהסתגר).
• מבררים ביניכם ועם הילדים מה הציפיות מהחג ומהחופשה.
  חושבים יחד על האפשרויות למימוש הרצונות האישיים ומתכננים יחד תכניות,
  שמתחשבות בכולם (וכמובן גם באילוצים של זמן, כסף ועוד).
• מבצעים את התכניות שנקבעו ועושים שינויים בהתאם לנסיבות המשתנות ולצרכים.
  בנוסף, קובעים סדר יום ברור ל"שגרת החופשה" (כשאין תכניות מיוחדות).
• עושים תיאום ציפיות ברור ומוסכם עם הילדים לפני נסיעה במכונית או בילוי משותף,
  כולל הסכמה לגבי הפעולות שיינקטו במידה שהילדים לא יעמדו בהסכם שעליו הוחלט.
• שומרים על תקשורת נעימה, כנה, פתוחה ומכבדת לאורך כל הדרך.
  חשוב לזכור שאף אחד אינו נגדנו (אלא בעד עצמו  ).
• נהנים מהיחד ומודים על היש.

המשפחה כהזדמנות

ככל שנראה בזוגיות ובמשפחה הזדמנות להתפתח, להיות מאושרים, לממש את עצמנו ולהגשים חלומות,
כך נוכל להתנהל ולהגיב מתוך אהבה, הבנה, שמחה והנאה – הן בחג הפסח והן בימים של חול.
חג חירות שמח, רגוע ואוהב, ככל שניתן.

הפוסט איך לעבור את חג הפסח בשלום? הופיע לראשונה ב-נעמה גל.